<h1>כל בו סימן קכ"ז בשם התשב"ץ</h1>
<h2>דף ז:</h2>
מפי הרמב"ם ז"ל פסקו שלא לקדש ארוסתו עד לאחר ברכת ארוסין לפי שכל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן. אמנם בתשובת הגאוני' יש מה שאין אנו מארסין כ"א קודם ברכת ארוסין דלמא הדרא ביה ואינה רוצה להתארס והויא ברכה לבטלה ויש לעשות כתשובת הגאונים. והר"ף ז"ל הגיה ומהאי טעמא מברך האב להכניסו לאחר המילה לפי שאין ביד המברך לקיים [המצוה] כשמל אדם אחר.
דין אדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש [אותה] פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לעז על קדושין ראשוני' ואתי למשרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שהקדושין ע"י שליח אינן כלום. והר"ף הגיה ומיהו היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת ארוסין בעשרה.
<h2>דף יב:</h2>
דין ראובן שטען לשמעון לאחר שמתה אשתו ואמר לו הלויתי לאשתך כך וכך ושמעון משיב איני יודע פטור מן הדין מן הכל ואפילו בלא שבועה לפי שהוא טוען טענת שמא ועל טענת שמא לא שייך שבועה. והר"ף ז"ל כתב טעות סופר יש בפנים כי מה שאמרו דאין נשבעין על טענת שמא היינו דוקא כשהתובע טוען שמא, אבל הכא שהנתבע טוען שמא ודאי יש לו לישבע שאינו יודע כדאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. ופרש"י בשבועה שאינו יודע. ומיהו הכא אין לחוש (מידי) דהוי על (הלוה) [הלואת] אשתו.
<h2>דף יט.</h2>
דין וששאלת על ראובן שמסר פקדון לשמעון ובא לוי וצוה על פי ב"ד לשמעון שלא להחזירו לראובן שחייב לו ראובן מעות אם יכול שמעון לתפשו בהיתר לצורך לוי. אם דבר פשוט הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר הפקדון או שאינו יכול לכפור אז חייב שמעון ללוי מדרבי נתן. ועוד הא אמרי' התופס לבעל חוב במקום שחייב לאחרים לא קנה.
דין אדם שהפקיד אצל חבירו ובא אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשביל תביעה שיש לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה [בבי"ד] מתביעתו שיש לו על המפקיד. ומה שיש לשם מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שצריך לפרוע לראשון מדרבי נתן שמשמע לשם שיכול לעכבהו בשכבר זכה בתביעתו (לבד) [בבי"ד] אבל לענין אחר לא. אמנם אם יש לקהל תביעה עליו בשביל מס יכולי' לעכב הפקדון ביד הנפקד עד אשר יתרצ' להם.
<h2>דף מז.</h2>
דין כתב ה"ר אשר ז"ל נהגו כל ישראל שאם תמות אשתו של אדם בלא בנים שהוא מחזיר לאביה או לאחיה הממון שקבל מעמה אם תמו' בשנה ראשונה ואם בשניה לפי ראות בית דין כמה הוציא. ואם חלתה ימים רבים וכיוצא בו יביא ראיה כמה הוציא ויפחית ואם עמד עמה שני' רבות כל מה שהוא בעין יקח אביה או אמה ולא שאר יורשיה דדייקי' מלישנא דירושלמי דאמר הני דכתבי לנשיהון דאי תמות בלא בני תהדר מאי דאייתית לבי נשיך פירוש אביך. וי"א הוא הדין לשאר יורשין ולא עקר דבר מן התורה שאין הדין נותן כך שאין אדם נותן לבתו אלא על מנת שיהא לה או לבניה ואם הוציא ברפואתה או במלבושין ובענינים אחרים לא ישיב הכל אלא לפי ראות עיני בית דין.
<h2>דף נא.</h2>
והיתומים יכולין להגבות' ממקרקעי או בכל מיני מטלטלי שירצו דכתובת אשה בזבורית. ולבת קטנה יש להם לתת לה עשור נכסים ואינן רק מן הקרקעות שהניח להם אביהם ולא מן המטלטלין כגון אם הניח להם אביהם שוה מאה ליטר' מטלטלין לא יתנו לה אלא עשרה ליטרין שהרי עשור נכסים של מקרקע' דפרנסה אינה (בתנאי) [כתנאי] כתובה. והר"ף ז"ל כתב ומיהו כיון דפרנסה שמין באב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבת גם ממטלטלין יש לשום עשור מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלי ואף על גב דאמר הלכתא ממקרקעי בין למזונות בין לפרנסה היינו דוקא בימיהם אבל עכשיו תקנו הגאונים בין ממקרקעי בין ממטלטלי ואין להוסיף יותר מעשור נכסים אבל אם אומדין בפחות פוחתי' כך נראה לי ע"כ.
דין אם כתבו הפרט בטעות בתוך הכתובה כגון שהיה לו לכתוב נ"ז וכתב נ"ו ולא הרגיש עד לאחר הנשואין הכתובה פסולה מפני שהיא מוקדמת כדאמרינן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרי' והחופה אינה בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי כתובה. וצריך לכתוב כתובה אחרת דאסור לשהותה בלא כתובה. אבל אם כתב בה נ"ח אינו פסול שהמאוחרין כשירין. עד כאן מספר התשב"ץ. חברו תלמיד אחד לפני הרב המובהק רבינו מאי' מרוטנבור"ק זצ"ל. שטר שדלג ממנו לבריאת עולם וכן נמי אם לא כתב בו כלל הפרט הגדול אלא תשע מאות וששים ולא כתב האלפים אלא הפרט הקטן שנת ששים כשר זהו לשון הרב בעל התרומה ז"ל.
<h2>דף נד.</h2>
דין כשבאה אשה לגבות כתובתה יש להשביעה שלא אבדה כלום ושלא בזבזה מנכסי' שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מיתתו. ויש לשום לה הכל אפילו כרים וכסתות אין לה ליטול כי אם בשוה כתובתה ואפי' בגדיה שמין לה כדאית' פרק נערה [נ"ד ע"א]. אבל המסים שנתנה אין לגבות לה.
<h2>דף סג.</h2>
וחייב האיש להשכיר עצמו למזונות אשתו (ולכל) [בכל] ענין בין שחמיו עני בין שחמיו עשיר.
<h2>דף ע.</h2>
דין קטנים אפי' הם פחותי' משלש עשר שני' יכולי' לקנו' ולמכו' וליתן במתנה, דוקא במטלטלין כדאיתא פרק הניזקין [נ"ט ע"א] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומוקים לה בגמרא הפעוטות פירוש קטנים כבר שית כבר שב כבר תשע וכל חד וחד לפום חורפיה. וגם בעי בגמרא אם מתנתו מתנה [ומסיק] אחד מתנת בריא ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת אף על פי שיש חלוק בין יש להם אפטרופא לאין להם אפטרופא כדאיתא בכתובות פרק מציאת האשה [ע' ע"א] לא שנו אלא שאין להם אפטרופא אבל יש להם אפטרופא אין מקחן מקח וממכרן ממכר. פסק רבנו האיי ז"ל אף על שיש להם אפטרופא מקחן מקח ומתנתן מתנה. ואני אומר הטעם שאין מקחן מקח כשיש להן אפטרופא לפי שהאפטרופא יודע בטוב למכור ולקנות יותר מהן אבל מתנה אינך יכול לומר שהאפטרופא יודע בטוב יות' ליתן כי מה יש לו ליתן בממונם. ועוד יכול לומר הטעם דאין מקחן מקח משום דקרובי דעתיה לגבי זוזי מוכר אבל מתנתו מתנה דלא יהיב בחנם. אבל במקרקע' אין מקחן מקח וממכרן ממכר ומתנתן מתנה עד שיהא יותר מבן שלש' עשר שנים ויום אחד. ודוקא במקרקעי שקנה להם האפטרופ' אבל מה שירש מאביו או מנכסי קרוביו אינו יכול למכור עד שיהא בן עשרים כדאיתא בבבא בתרא פ' מי שמת [קנ"ו ע"א] אבל מתנתו מתנה משלשה עשר שנים ויום אחד ואם יודע בטוב משא ומתן [אפילו] בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן שלשה עשר שנים ויום אחד.
<h2>דף קז:</h2>
אבל אם משכנה בגדיה הבעל חייב לפדותן [ואפי' אם משכנה בשביל מזונותיה] אם לא שיאמר פסקתי ליך מזונות ממקום אחר. ואם אמר פסקתי ליך נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם. ומה שיש במסכת כתובות הלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ר"ל כשאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה ליך ואת תפרעי לי אז הבעל חייב לפרוע אם לא נשבע שהניח לה מעות למזנותיה. אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כל המלוה. והמלוה יתבע מן האשה והאשה תתבע מן בעלה. וה"מ בשלותה שלא בב"ד אבל אם לותה בב"ד אינו יכול לומר פסקתי לה מזונות וצריך לפרוע בכל ענין. ומקשי' הספ' [עי' יבמות פ"ה ע"א] השתא בעי' לגרש' ולא יהיו לה מזונו', ומשני בשלות' בב"ד (אומ') [אלמא דוקא] זאת אינו חייב במזונותי' לפרוע מה שלותה בב"ד משום שרוצה לגרש' אבל אחרת שאינו רוצה לגרש חייב לפרוע מה שלותה בב"ד. והר"ף ז"ל הגיה י"א שלא יפרע הבעל אלא א"כ לותה בב"ד והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל בעל אבל אם הוא מוחזק בשל בעל אין צריך פסק דין.
<h2>דף קי:</h2>
דין כל אדם יכול לכוף את אשתו לילך עמו לדור בעיר אחרת באותה מדינה. אבל ממדינה למדינה לא. כי מה שהספר אומר מנוה הרע לנוה היפה אינו יכול להוציא זה הוא רוצה לומר ממדינה למדינה. והר"ף הגיה (לפי האי פירושה) [לפי' הקונטרס] משמע דאפילו באותה מדינה קאמ' (וממדינה למדינה) [מיפה ליפה] אין מוציאין וכן משמע דהא דקאמר מנוה הרע לנוה היפה אין מוציאין אפי' באותה מדינה נמי קאמר (מדין דיהיב) [מדקא יהיב] טעמא לפי שנוה יפה בודק וכו'.
